ושוב מ-0 ל-100 – לשגרה

הבוקר התקשר אליי ראש צוות – מתלבטים מתי להחזיר את כולם למשרד. היום? מחר? ראשון? לא בגלל ביטחון פיזי. בגלל הנפש.

המעברים האלה שוחקים. 

מצד אחד – חוסן יוצא דופן. אנשים שתו קפה על הזכוכיות של רולדין רמת אביב, באותו יום שנפל שם הטיל. תפקדנו. היינו אזרחים אחראים. 

מצד שני – פחד. הרוגים. בתים שהתפוצצו. 

מצד שלישי – חיילים שנהרגו היום, והלב לא עומד בזה. 

מצד רביעי – הישגים מבצעיים מרשימים של חיל האוויר והמודיעין באיראן. 

ומצד חמישי – חטופים שעדיין שם, וחיילים שעדיין מאוימים – כי אין שם למעלה מי שמוכן לקחת החלטה ברורה ולסיים את זה.

וזה לא רגיל. ובכל זאת – אנחנו חוזרים.

דווקא בעיצומו של בלבול, חרדה או חוסר שליטה, לפעול ולעשות משהו – לעצמך, עבור עמית, עבור הלקוח או עבור החברה – זה מה שמחזק. המשמעות נוצרת מתוך תנועה ועשייה, לא מתוך המתנה.

 וזה מה שהופך חזרה כזו לשגרה – לא הדחקה, אלא עוגן.

ראש הצוות שוחח עם ההנהלה, והתקבלה החלטה – חוזרים. חוזרים לעבודה, לעשייה, לשגרה. ובמקביל – משאירים גמישות למי שצריך עוד יום או קצת מרחב. והוא גם אמר משפט שנשאר איתי: "דווקא כשחוזרים ועושים דברים משמעותיים – שם נמצא החוסן." וזה נכון.

אם בא לך להתייעץ – אני כאן בשבילך. 🔗 לתיאום שיחה ראשונה דרך האתר שלי

רוצה להמשיך לקבל ממני תובנות כאלה ישירות למייל? הירשם לניוזלטר https://tinyurl.com/msd384d3

#קריירה #שינוי #פיתוחאישי #מגייסים #אימוןקריירה

ולא נשכח את החטופים – שצריך להחזיר.