אזעקות, פחד ותפקוד – איך מחזיקים את כל זה במקביל?

הלילה איראן תקפה בטילים. אנחנו לא אחרי – אנחנו בעיצומה של מתקפה. האזעקות עוד נשמעות. הבומים ממשיכים. והתחושה בגוף – דרוכה, מתוחה, לפעמים אפילו קפואה.

רוב העובדים עוברים לעבוד מהבית. אבל גם בבית אין באמת שקט.

הגוף מגיב: רעש של אופנוע, סירנה, בום מרוחק – והמערכת כולה קופצת. קורטיזול. אדרנלין. דריכות מתמשכת. הסטרס לא נגמר כשהאזעקה מסתיימת – הוא נשאר, זולג פנימה, מלווה את היום.

ובתוך זה – נדרש מאיתנו לתפקד. להתחבר לזום. לשלוח מיילים. לנהל. להכיל. אבל איך עושים את זה, כשבפנים משהו רועד?

כל אחד מגיב אחרת:

 יש מי שנכנס לעבודה כאילו כלום. 

יש מי שצמוד לחדשות, מוצף.  

יש מי שדווקא נרגע – ומבין שהוא חייב מרחב. 

ויש מי שלא מצליח לדבר בכלל.

ועבור הורים לילדים קטנים – או בנים ובנות להורים מבוגרים – ההתמודדות כפולה: גם לשמור על עצמך, וגם להיות חזק בשביל מישהו אחר שצריך אותך.

עכשיו זה לא הזמן להסביר או לחנך – אלא להבין. כל תגובה היא לגיטימית. כל אדם מביא את עצמו לתוך המצב הזה עם סיפור, עם גוף, עם נפש.

מנכ"ל ששוחח עם העובדים שלו במוצ"ש בזום אמר להם: "אנחנו בעיצומה של מציאות לא פשוטה. לא מצופה מכם להיות גיבורים – רק בני אדם. תרגישו, תדברו, תהיו. אנחנו כאן יחד בתוך זה."

הוא לא דרש תפקוד – הוא הציע קרקע.

אז בזמן שכולנו ממשיכים לעבוד עם טילים ברקע וזום על המסך – בואו נזכור שיש מקום לכל רגש, לכל תגובה, לכל דרך התמודדות. זה הזמן להקשבה, לחמלה, ולהרבה פחות שיפוטיות – גם כלפי עצמנו.

אם בא לך להתייעץ – אני כאן בשבילך. 🔗 לתיאום שיחה ראשונה דרך האתר שלי

רוצה להמשיך לקבל ממני תובנות כאלה ישירות למייל? הירשם לניוזלטר https://tinyurl.com/msd384d3

#קריירה #שינוי #פיתוחאישי #מגייסים #אימוןקריירה

ולא נשכח את החטופים – שצריך להחזיר.